Translation

Exchange Rates

יוני 14, 2022


דולר ארה"ב 3.446 0.17%
אירו 3.594 -0.13%
דינר ירדני 4.860 0.17%
ליש"ט 4.172 -0.51%
פרנק שוויצרי 3.466 0.12%
100 ין יפני 2.567 0.40%

Data courtesy of Bank of Israes

סיבתיות תהרוג את השלום – על החשש מכישלון אובמה

מערכת, 23/6/2009

יריב מוהר

אם תהליך השלום העולמי שמוביל אובמה יכשל, ולו בגזרה אחת, הסיבות האפשריות לכך יהיו כה רבות ומורכבות, עד שקל יותר וצפוי יותר יהיה להאשים את דרך הדיאלוג וההידברות עצמה.

אובמה מסתמן כאחד המנהיגים הדגולים שהיו לעולם בעשרות השנים האחרונות, אם לא לאורך העת המודרנית כולה. הוא מיטיב להשתמש בהסברה לא ככלי טאקטי לספינים זולים, אלא ככלי אסטרטגי להידברות כנה. במקרה או שלא במקרה, האדם הלבן האירופו-צנטרי, כמו גם רוב המנהיגים הלא-לבנים, לא הצליחו לשלב עמדת כוח וסמכות מדינית עם עמדה מוסרית דיאלוגית בצורה מפעימה כזו. היה זה יציר הרב-תרבותיות שיכול לכך.

אבל דווקא משום שאובמה כל כך סוחף ומשכנע הוא מוריד את עוצמת ראדר הביקורתיות והספקנות שלנו – כלומר של מעגלים רחבים, ולאו דווקא חופפים, של בעלי תפישות הומניסטיות או קהילתיות – ובכך הוא מסוכן. יש לזכור שהמשימות שלקח על עצמו הן יומרניות גם ביחס לסטנדרטים של מנהיג המעצמה מספר אחת בעולם.

ומכאן הפחד הגדול הוא מעוצמתה של האכזבה האפשרית אם יכשל ויובך; יראה מפני נקמנותה וממהירותה של האכזבה - במיוחד ביחס לדמות נעלה כזו שאנו ממליכים על עצמינו. הסכנה הגדולה היא שהאכזבה תגע לא רק לאובמה עצמו, אלא לדרך הדיאלוגית, הדמוקרטית וההומניסטית שהוא מוביל בכללותה (במעין איזון מעניין בין הומניזם המוקיר את הפרט כפרט לקהילתנות המכבדת את ההקשר החברתי המסויים העוטף אותו).

תהליך דומה התרחש לאחר כשלון הסכמי אוסלו, שנתפש לא רק ככישלון של מדינאים מסויימים או הסכמים מסויימים (ובוודאי שלא זוהה עם ההפרות הישראליות והרחבת ההתנחלויות), אלא ככישלון של דרך השלום בכללה. ומרגע שנוצרה והתקבעה התפישה הזו, נדמה שכמעט ואי-אפשר לשנות אותה.

מכאן מתעצבת משוואה מפחידה: כגודל הציפיות והתקווה מדמות מופת, כך גודל האכזבה. והאכזבה כרגש מבעבע מתובלת גם בבלבול ובמבוכה, בחוסר אונים מול התביעה לפרש את המציאות פירושים חדים ונוסכי ביטחון. מציאות בלתי צפויה דורשת הסבר שיתיישב עם כל העובדות שמאיימות עלינו – כלומר העובדות שזוכות לכותרות בעיתונים: טרור, מהומות, התבטאויות שיטנה, הכחשות שואה ואיומים במחיקה מהמפה. כדי להסביר את כל אלו בקלות חייבים את החבר'ה הרעים, ועוד כאלו שהרוע שלהם הוא מעבר ליכולת שלנו לפייס, להתפשר ולהבין. כך נבטיח שמה שלא יקרה, אכזבה ובלבול לא נחוש יותר.

לאור הדינמיקה הזו, אובמה הוא סכנה גדולה יותר ככל שהוא הבטחה גדולה יותר.

סיבתיות מורכבת תסכן את העולם.

ניסוחים כמו "דרך השלום נכשלה", לא יכולים להיות גזירה הגיונית של העובדה שתהליך אחד – תהליך אוסלו - נכשל. למען ההגינות, גם אמירות כאילו דרך המלחמה והכוח נכשלה לא יכולים להיגזר מכשלונה של מלחמה אחת (לפחות בתחום הזה היו לנו רבות). מספר הגורמים והמשתנים פה הוא בכל מקרה גבוה מדיי, והיחסים ביניהם מורכבים מכדי ליצור ניתוח סיבתי מקיף. אבל גם אינטואיציה יכולה להסתמך על דעות קדומות או אל מירב העובדות האפשריות המוצבות במירב הפרשנויות הסבירות האפשריות. אפילו קירוב כזה הוא לא משהו שמרבית האנשים עושים – ולא נראה סביר שיעשו.

בעבר כשהגדירו את מחנה השלום בישראל בבוז כדת חדשה של שוטים, הסכמתי וכעסתי על השמאל ששכח מה זה להיות ביקורתי. היום אני מפויס יותר עם הדת ותפקידה בחברה. הבעייה איננה בדתיות של מחנה זה, אלא ברצונו בשלום של חמור ורוכבו. אבל הדת, היא דווקא הצלה – במיוחד כשמגדירים אותה כמו שהגדיר הסוציולוג אמיל דירקהיים: ככוח מוסרי קולקטיבי. במחשבה קדימה, אותה דתיות שמקדשת את דרך הדיאלוג הרבה פחות מועדית לסכנה מהאכזבה התהומית. להבדיל, הסכנה הזו מחכה בפינה לכל תהלך שלום מונחה-מטרות ותועלתני, שמבטיח הבטחות על שגשוג בסוף הדרך.

הדגשה של תפישה מהסוג הדתי הזה היא אולי האפשרות היחידה לרכך קצת את התלות בהצלחת מהלכיו של אובמה באזור. תפישה כזו היא היחידה המאפשרת מעט ניתוק ממבחן התוצאה המיידי שכפינו עד כה על תהליך פיוס ארוך ומורכב. לפחות נתנחם בכך שגם אובמה איש דתי.