תרגום

שערי חליפין יציגים

אוקטובר 17, 2019


דולר ארה"ב 3.545 0.26%
אירו 3.927 0.68%
דינר ירדני 5.000 0.29%
ליש"ט 4.532 1.06%
פרנק שוויצרי 3.571 0.78%
100 ין יפני 3.259 0.17%

נתונים באדיבות בנק ישראל

המהפכה התעשייתית הבאה

מערכת, 13/3/2009

המהפכה התעשייתית הבאה
מרלן-אביבה גרינפטר - אפוק טיימס ישראל

המהפכה התעשייתית הראשונה הפכה את כדור הארץ לשטח נרחב להטמנת פסולת ואת האוויר סביבנו לספוג מזהמים. השיטה "מעריסה לעריסה" המדברת על כלכלה במעגל עשויה להיות המהפכה התעשייתית של המאה ה-21

מרכז אדם ג'וסף לוי ללימודי הסביבה במכללת אוברלין בקנזס, ארה"ב שתוכנן על ידי אדריכל וויליאם מק-דונה, אחד מהוגי הרעיון של תיאורית "מעריסה לעריסה" – צילום: Flickr/Zelda Go Wild על פי העיקרון הזה, כל המרכיבים במוצר מעוצבים מלכתחילה לא רק תוך התמקדות בפונקציה שנועדה למוצר במחזור החיים שלו, אלא שמתמקדים גם בשאלה למה ישמשו חומרי הגלם של המוצר כשמחזור החיים שלו נגמר. לעתים משמשים חומרי הגלם לאותו מוצר ולעתים רכיבים שונים משמשים למוצרים אחרים. המטרה היא ליצור מוצרים שכל חלקיהם משמשים, מיד עם תום השימוש בהם עצמם, למחזור חיים אחר ובכך להגיע למינימום פסולת שיש לטפל בה ואולי אף לצמצם את כמות הפסולת לאפס. לא עוד מחזור אקראי

העיקרון הזה משאיר רחוק מאחוריו את עיקרון המחזור המוכר לנו, שם המחזור הוא אקרעי ולא נקבע כבר בשלבי התכנון של המוצר המקורי. במוצרים המיוצרים על פי השיטה "מעריסה לעריסה" מתכננים את המוצר כך שלאחר סיום השימוש בו כבר ברור למה ישמשו החומרים מהם ייצרו אותו.

המונח "אחריות מהעריסה עד הקבר" נולד כתגובה לפילוסופיה "מעריסה לעריסה" שנראתה מהפכנית מדי. העיקרון של בחינת מחזור החיים של מוצר "מהעריסה עד לקבר" היא לזהות ולהשוות בין המפגעים הסביבתיים והחברתיים הנגרמים על ידי המוצר לפי שיטות ייצור שונות במטרה לבחור את השיטה המזיקה פחות. לדברי ממציאי השיטה, היא מותאמת יותר למודל הכלכלי הקווי הקיים.

התקנים להגנה על הסביבה שהידוע שבהם הוא תקן 140001, מבוססים על הפילוסופיה של מעקב אחר מוצר משלב הייצור ועד לסילוק הפסולת שגורם תהליך הייצור. בקצב החיים של המאה ה-21 עוד לא התרגלנו לכך שעלינו להפריד את הפסולת ולמחזר אותה וכבר תפישה זו עושה צעד קדימה: לא עוד למחזר אלא לייצר ולצרוך אחרת; במקום להזיק כמה שפחות, להועיל כמה שיותר.

תהליך מעגלי בלולאה

בדוח שהוגש לוועדה לאיחוד האירופי בשנת 1976 ופורסם כספר "תעסוקה למחר - להחליף אנרגיה בכוח אדם" בשנת 1982, מסבירים וולטר שטאהל וז'נבייב רידאי את עקרונות הכלכלה בלולאות או כלכלה במעגל: למכור שימוש במוצר ולא את המוצר עצמו, דבר המאריך את חיי המדף שלו. הם הציגו בדוח את השפעת עקרונות אלו על יצירת מקומות עבודה, חיסכון במשאבי הטבע והמנעות מיצירת פסולת. שלושה גורמים אלה הם כיום העקרונות של פיתוח בר קיימא: סביבה, כלכלה וחברה מתואמים ביניהם.

תיאוריות נוצרות על ידי בני אדם ומפגשים בין אנשים קובעים לעתים את גורלן. שטאהל פגש בכימאי מיכאל בראונגרט בכנסים בהם השתתפו שניהם והם גילו כי הם חולקים עמדות דומות בנושא וכי שניהם שוחים "נגד הזרם".

המפגש בין בראונגרט לארכיטקט וויליאם מק-דונה (McDonough) הביא אותם להציג את רעיונותיהם בספר "מעריסה לעריסה – ליצור מחדש את הדרך בה אנו עושים דברים" (Cradle to Cradle: Remaking the Way We Make Things) שהתפרסם בשנת 2002. בניגוד לתיאוריית "מהעריסה לקבר", התיאוריה החדשה בוחנת את מערכות האדם כמעגלים של מוצרים בו כל מוצר יכול לתמוך בחיי מוצר אחר.

הספר מפורט ביותר ומציג דוגמאות כיצד ליישם את השיטה ולא רק את העקרונות ואת הפילוסופיה שמאחוריה. זה הזמן לחשוב מחדש על הדרך בה אנו חיים, עובדים, מתכננים, בונים וצורכים, אומרים המחברים.

אם התעשייה יכולה להיות יעילה יותר, להקטין באופן דרסטי את השימוש בחומרי גלם ולשאוף לצמצם את הפסולת עד לאפס כדי ליצור את המוצרים שהחברה רוצה בהם, אזי יש לה סיכוי להיות בת קיימא.

ללמוד מן הטבע

בראונגרט ומק-דונה מסבירים שעלינו ללמוד מהטבע שמייצר כבר מיליוני שנים בלי לזהם את הסביבה. הם מביאים כמשל את עץ הדובדבן שמייצר אלפי ניצנים, וניצנים אלה יהפכו לפירות וייאכלו על ידי ציפורים, בני אדם ובעלי חיים אחרים. כל מטרתו של העץ היא שגלעין ייפול על הקרקע ויתפתח לעץ חדש. האם יעלה בדעת מישהו לומר שגלעיני העץ על האדמה הם פסולת? מרגע שהגלעינים נופלים מטה, אם לא צומח מהם עץ חדש ייתכן שישמשו חומרי מזון ליצורים אחרים או שיתפרקו מבלי להשאיר עקבות. במשך מיליוני שנים התנהלו כך החיים על פני כדור הארץ והמחברים מציעים לחקות את עקרונות הייצור של עץ הדובדבן: במקום לראות במוצרים בעייה של פסולת, אפשר, כפי שעושה הטבע, לתכנן אותם מלכתחילה כמוצרים סופיים או חומרי גלם לתהליכים אחרים.

לא די בהפחתת זיהום ופסולת

המחברים אומרים כי לא די בהפחתת הפסולת או באיסוף נייר ואריזות והבאתם למרכזי המחזור. יש לשנות מן היסוד את כל התפישה של ייצור-צריכה כדי להגיע לתהליך בר קיימא.

טעות היא לחשוב שבכך שרכשנו מכונית היברידית המזהמת פחות יצאנו ידי חובה. עלינו לשנות באופן בסיסי את הדרך בה אנו מתכננים את המוצרים שלנו, את התעשיות שלנו ואת הערים שלנו, אומרים השניים. הם גם מסבירים בספר מדוע התעשייה והסביבה אינן בהכרח אויבות אחת לשנייה ועשיית עסקים וצמיחה אינם חייבים להיות מנוגדים לשמירה על הסביבה.

לא רק התעשייה עוברת בחינה מחדש, מקצוע האדריכלות אף הוא חייב לעבור מהפכה. כיום הגיעו במדינות המערב למסקנה שמחזור החיים של בניינים החל מבנייתם, דרך תחזוקתם (חימום- קירור- תאורה-ניקיון) ועד לפינוי הפסולת הנגרמת על ידי הריסתם צורך כ-40 אחוז מסך כלל האנרגיה הנצרכת במדינות אלה.

הארגונים הירוקים אימצו מיד את הרעיונות של "אפס פסולת" ומוצרים עם חיי מדף כמעט אין-סופיים. אבל לא רק הארגונים הירוקים: מסתבר שגם חברות מסחריות החלו להתעניין ברעיון ואף ליישם אותו.

תעשיות מתלהבות

פילוסופיית הרעיון "מעריסה לעריסה" מיושמת במספר תעשיות בעולם אם כי בינתיים בקנה מידה קטן ולא בהיקף כלל מפעלי..

אם תופשים את מוצרי ההיי-טק כחומרי מזון ניתן להשתמש בהם גם כחומרי בניין.

חברת BASF הגרמנית היא אחד היצרנים הגדולים בעולם של חומרים כימיים והיא החליטה לאמץ בחלק ממוצריה את עקרונות ה"מעריסה לעריסה". היא מייצרת בין היתר גיאו-פולימרים שיכולים לשמש לבנייה. לדוגמה, ניתן להחליף את המלט הגורם לפליטה של חומרים כימיים מזיקים בבניין. גאו-פולימרים העשויים מקרקע מקומית ופלסטיק באיכות גבוהה יכולים להחליף את הבטון, הם חזקים יותר וייצורם דורש פחות אנרגיה. חברת BASF מייצרת קצף פוליסטירן כחומר זול לבנייה במדינות מתפתחות.

אפשר לחדש בניינים ישנים עם טכנולוגיות חדישות שבאמצעותן ניתן לייצר אנרגיה מהשמש והרוח, כמו בניין אודובון (Audubon) במנהטן ומוזיאון פילד בשיקגו שהם בניינים ההופכים את אנרגיית השמש לחלק מהמטבוליזם שלהם.

מפעל הנעליים נייק יצר מודל "אייר ג'ורדן" (Air Jordan XX3) המיוצר עם כמות מינימאלית של דבק, הנחשב כמזיק לסביבה. במקום שימוש בדבק, אימץ פס הייצור שיטה של חיבור לוחות באמצעות מכונות ייצור חדשות. כלומר, בקרוב יהיו דגמים של נעלי נייק שניתן להחזיר לחנות כשאין לכם יותר שימוש בהם. במפעל יעשו בהם שימוש מחדש כנעליים או שיהפכו אותם לחומר בניין למסלולי ריצה או מגרשים לאתלטיקה.

דארסי וינסלו, אחד ממנהיגי נייק הראשונים שבחרו בייצור בר קיימא אמר: "עלינו להגיע למצב בו בריאות הצרכנים שלנו וכושר התחרות שלנו יהיו חלק בלתי נפרד מבריאות הסביבה".

לא דרך חדשה

למעשה המונח "מעריסה לעריסה" הוא של וולטר שטאהל אשר הגה אותו עוד בשנות השבעים. בשנת 1976 שטאהל וז'נבייב רידאי הגישו לאיחוד האירופי בבריסל דוח בשם "להחליף אנרגיה בכוח אדם" בו הם מסבירים את חזון "הכלכלה בלולאות" או כלכלה מעגלית ואת השפעתה על ייצור מקומות עבודה, תחרות כלכלית, חיסכון במשאבים ומניעת ייצור פסולת.

בשנת 1982 שטאהל התעמק בספרו "גורם חיי-המוצר" ( The Product-Life Factorבמחזור החיים של מוצר וכיצד ניתן למנוע את פגיעתו בסביבה. אחד העקרונות של שטאהל הוא מחזור כלכלי שונה שמציע למכור שימוש במוצר ולא את המוצר עצמו. לדבריו מבחינה כלכלית מאפשר הדבר רווחים בני קיימא מבלי להגיע להחצנה של עלות הסיכון ועלות "הפסולת".

חברת נייק ביקשה בשנת 1996 ממק-דונה לתכנן קמפוס חדש לבנייני ההנהלה האירופיים בהולנד. מאוחר יותר התקשרה חברה זו עם חברה שהקימו מק-דונה ו בראונגרט לעיצוב על פי התיאוריה של "מעריסה לעריסה", McDonough Braungart Design Chemistry) - (MBDC שהחלה לבחון את החומרים בהם משתמשים לייצור סוליות הנייק אייר, תחילה במפעלי החברה בסין. כתוצאה מכך נוצרה רשימה של חומרים המאפשרים שימוש חדש לנצח